"אמא, את יודעת שהיום קראנו בגן את הספר "העץ הנדיב"?  הודיה סיפרה לי.

"ועל מה מסופר שם?" שאלתי, כאילו שאני לא יודעת .

"על עץ שהוא מאד נדיב! את יודעת מה זה נדיב? זה עץ שמתנהג בנדיבות!" היא אמרה לי בעיניים בורקות.

"העץ הזה לא נדיב." היה לי חשוב לתקן אותה. "העץ הזה וויתר על עצמו למען הילד".

כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה לוקחת אותי לגינה עם שקית קטנה של במבה.

היא סיפרה לי, שכשהילדים היו רואים אותי עם הבמבה, הם היו רצים אליי עם יד פתוחה שאביא להם קצת.

והבאתי.

ונתתי.

לכל מי שביקש.

ו.. יודעים מה קרה?

ש… לי לא נשאר.

אמא שלי ניסתה ללמד אותי לחשוב גם על עצמי, כי האוטומט שלי היה לכבד ולתת לאחרים ואני נשארתי בסוף סדר העדיפויות של עצמי.

סיפרתי לה את הסיפור הזה. כי זה חשוב.

והוא מעביר את המסר הזה הכי בגובה העיניים של ילדה בת 5.

שהכל בחיים זה עניין של איזון.

להשאיר לעצמך את כל הבמבה ולא לכבד אף אחד- זה לא חברי. חשוב לכבד ולתת לאחר.

באותה מידה לתת לכולם ולא להשאיר לעצמך- זה לא חברי עבור עצמך.

שלא נתבלבל, הספר הזה לא עוסק בנדיבות.

הוא עוסק בעץ מרצה , שמוותר על עצמו לחלוטין

לעומת ילד שחושב רק על טובתו ולא רואה את האחר.

הספר הזה עוסק ב2 קצוות : אחד שרואה רק את עצמו ואחד שרואה רק את האחר.

בשניהם אין אהבה.

לעץ אין אהבה עצמית ולילד אין אהבה לזולת.

ולכן השיח שמעורר הספר הזה הוא זה,

על הגבול הדק בין נתינה לאחר לבין לראות את עצמי

ומהצד השני

עד כמה בחיים אנחנו באמת רואים את מי שמולנו.

ספר חשוב עבור כל הילדים המרצים שרוצים לעשות לכוווווולם טוב

גם אם זה על חשבונם.

אגב כתבתי את זה כמי שהייתה ילדה מרצה.

עדי.

מוזמנים לשתף, לשאול שאלות ולהתייעץ איתי בקבוצת הפייסבוק:

העצמה רגשית ולימודית 

 

דילוג לתוכן